מיומנו של אבא מובטל

מיומנו של אבא מובטל בחופש הגדול…

Life is beautiful

מאז יצאתי לחיים החדשים שלי (בין עבודות), גיליתי מחדש עד כמה אני אוהב לקרוא.
זוהי השעה הכי יפה ביום. כמו טקס דתי, אני מציב כיסא אחד עם הפנים לנוף ואת הכסא השני בדיוק מולו לטובת הרגליים.
מארגן לי את הקפה והעוגיות במרחק נגיעה ומתיישב לקרוא.
בין דף אחד למשנהו נהנה מהנוף היפה בעולם.
לא, לא השמיים הכחולים עושים לי את זה ולא חוף הים הנשקף מהמרפסת בקומה 13.
הנוף היפה בעולם הוא הנוף של אנשים ממהרים לעבודה כשאני במדי השרד החדשים שלי: תחתונים וזיפים.

השעה 10:00. עובר על רשימת המשימות להיום:
– תור לרופא – (מובטל הוא בעצם סמי פנסיונר. חייב להעביר קצת זמן באיזה תור)
– פקיד שומה – מחלה של מובטלים ועצמאים.
– לתרגל עם הבנות חשבון.
– לנקות את הבית – עם סיום יחסי עובד מעביד יצאתי בהצהרה
ש"לא צריך עוזרת, אני אנקה".
משפט הרואי שמסתיר את הסאבטקסט – אין עוזרת, יש כסף. יש כסף – אין עבודה.

תוך כדי עיון במשימות, מקבל משימות מתוקשבות מהאשה בוואטצאפ.
"הבשר במקרר כבר ארבעה ימים. אם אתה לא מכין אותו היום, זה הולך לפח"
כמובן שמשימה מהאשה מקבלת העדפה על פני כל משימה אחרת.
מתחיל להתרגש מהעניין. אני לא אתפשר על מתכון של "בישולה". אני הולך בגדול.
מוצא מתכון של סבתא רחל. נראה מיליון דולר.
רק מלקרוא את המרכיבים הרגשתי אהרוני. כרפס, שיני שום, כוסברה, בצל מגורד בפומפיה ועוד שורה ארוכה של מילים סקסיות וגולת הכותרת-סולת.
אומר לעצמי – "כמה מסובך זה כבר יכול להיות ? זה לא לבנות את האטום".
אז זהו, שכן…

כתוב לבשל תפו"א ולמעוך – מבשל חצי שעה. שוטף במים קרים, דוקר בסכין – עדיין קשה. מחזיר לאש.
כתוב 4 עגבניות קלופות חתוכות לריבועים. פותח קופסא של עגבניות ומוצא שם עיסה אחת גדולה. לא ריבועים ולא משולשים. בחוסר אונים שופך לסיר חצי קופסא בתקווה שהכל יסתדר בסוף.
מוציא את התפו"א המבושל – מנסה לחתוך לחצי ומגלה שעדיין קשה. מחזיר לאש.
אין פלפל לבן – לא נורא שם פלפל שחור. פלפל זה פלפל. חוץ מזה שאין דבר כזה פלפל לבן. זו קונספירציה של בלוגריות בישול.
מוציא את התפו"א המבושל. חותך לקוביות ומגלה שעדיין קשה. מחזיר את הקוביות לאש.
קורא את ההוראות תוך כדי הכנה. להביא שתי קעריות. אחת לסולת ואחת למים. בוצע. כעבור רבע שעה כתוב לטבול ידיים בקערה של המים. אז זהו שאי אפשר. הקערה קטנה מדי.
הקרב היה קשה. הרבה מקרים של "ועכשיו אחרי שערבבנו טוב את התבלינים אפשר להוסיף את המים". רגע, אבל אני הוספתי את המים מזמן…

גם אם הפסדתי  במלחמה, אני יכול לספר בגאווה שבקרב מול התפו"א ניצחתי. אחרי שלא הצלחתי למעוך אותו, כתשתי אותו במטחנת ירקות החשמלית דק דק.
הכל בתוך הסיר נראה מרשים כמו בבלוג של סבתא רחל, ואז התקשרה אשתי לוודא שהוצאתי את הקטנה מהגן. אופססס. הגן נסגר לפני חמש דקות ואני בבית. מכבה את האש ורץ לגן .
חוזר עם הקטנה ומגלה שבמקום לכבות את האש, הגברתי אותה. עכשיו יש לקציצות את הארומה של השרוף.
לא נמצאו מתנדבים לטעום מהתבשיל ואני מאמץ את המשפט האלמותי של אבא שלי. "העיקר שאני אוהב", המשפט היה עולה בכל פעם שאבא שלי היה חוזר מקניות עם מבצעים כגון סופר דרינק בצבעע טורקיז זרחני או קריסטל בטעם מנגו.
כשהיינו שואלים למה הוא קונה את הזבל הזה, היה עונה "אני אוהב". אז ככה אני עם הקציצות. אני אוהב את הארומה של השרוף ואני אוהב את הטעם החזק חזק חזק של הכוסברה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים